היי אמא משלבת, זכרי כשאת ברורה עם עצמך בכל הנוגע למשמעות ולתפקיד שלך בחיי הילדים של בן הזוג, את יכולה לנווט את המסלול מליבך לליבם של הילדים שלו יותר בקלות. ההצעה שלי אלייך במאמר זה היא שמראש תעשי הפרדה, ותחליטי שלא להיכנס לתפקיד ההורה המחנך. את כמובן יכולה להעיר על דברים שמפריעים לך בבית ולצפות שיתחשבו בצרכייך, אבל את הגבולות והערכים מול ילדים שאינם שלך – תני לאיש שלך להוביל. זה לא אומר שאינך יכולה להתוות כללים ולכוון את ההתנהלות בביתך לפי מה שחשוב לך, אבל עדיף שתימנעי מלעמוד בחזית – השאירי את המקום הזה לאבא. לדוגמא: היו סיטואציות שהאיש שלי נאלץ לצאת לפגישה בערב, והודיע לבן שלו שבשעה 21:30 הוא צריך להיות במיטה. בפועל, האם זה קרה? לא ממש על הדקה… אבל אני בחרתי להזכיר לו לעמוד בגבול שאבא שלו הציב, וכאשר הוא שאל אותי אם הוא יכול להישאר יותר מאוחר, עניתי לו: ״מה אבא היה חושב על זה?״ אם הוא ביקש עוד רבע שעה במחיצתי, הרגיש לי נכון לאפשר לו. אבל אם הוא ממש חרג מזה, וממש כבר רציתי להיות לבד בסלון ללא ילדים, שלחתי לאיש שלי הודעה שיוודא מולו שהוא הולך לישון. אם את משתגעת מזה שהילדים משאירים בגדים מלוכלכים במקלחת, כלים על השולחן, חדר מבולגן… בקשי מאבא שלהם לדאוג שזה מפסיק. נווטי את הדברים מאחורי הקלעים, והשתדלי לא להכניס את עצמך למקום שבו את תצאי “השוטר הרע”. כמובן שזה דורש שיתוף פעולה מבן זוגך, והבנה שלו מדוע זה חשוב ובריא יותר בשביל כולכם. במידה ואתם לא מסכימים ביניכם בנוגע לתגובה הראויה מול התנהגות מסויימת של הילדים, עדיף שתלכו יחד לייעוץ מקצועי שיאפשר לכם למצוא הסכמה זוגית לפני שאתם מצפים מהילדים המשולבים לשתף פעולה. כאשר תעמדו שניכם באותו צד של המתרס ולא זה כנגד זו, הילדים יוכלו לקבל כל דבר. אבל אם פשוט תלכי נגדו – ההפסד שלך צפוי מראש, כי הוא אבא שלהם, והם תמיד יהיו בעדו. כל ניסיון שלך לסתור אותו יגרום להם לראות בך את “האם החורגת המרשעת” – פסיכולוגית זה הכי קל. אני מסכימה איתך שזה לא פייר כלפייך, משאיר אותך בחוץ, ויוצר תלות גדולה מאוד שלך בבן הזוג – לכן נדרשת חוכמה ורגישות רבה מצידו – עליו לקחת על עצמו להוביל את החינוך והמשמעת בבית, ולשמור על המקום, הגבולות והצרכים שלך. במקביל לאחריות שהוא לומד לקחת, גם מצידך נדרש שינוי מחשבתי כדי לשפר את המצב. נשים רבות מספרות כי רק ביום שהפסיקו להעיר ולהתעצבן על דברים בבית, זה אמנם הגדיל את הכאוס לזמן מה, אבל בסוף האבא בעצמו שם לב להתנהגויות לא נעימות של הילדים, ולמחיר שהוא משלם, והתחיל מיוזמתו להעיר ולהציב להם גבולות. עלייך להבין כי כל עוד את לוקחת על עצמך את תפקיד “הרעה”, זה בוודאי יותר נוח לו, במודע או שלא במודע, להסיר מעצמו את האחריות. ברגע שאת לוקחת צעד אחורה, משחררת את הלחץ הרגשי סביב הנושא, ומשדרת שהחינוך של הילדים שלו הוא ממש לא המטלה שלך ומתחילה לדאוג לאינטרסים שלך מתוך קור רוח ושקט נפשי – את תתפלאי לגלות שכולם מסביבך מרגיעים את תגובות הנגד האוטומטיות שלהם, ודברים איכשהו מסתדרים מעצמם. העצה הכי טובה שלי עבורך היא ״לבחור את המלחמות שלך !״ הילדים לא מסדרים את החדר? תנעלי את הדלת ואל תיכנסי פנימה בכלל, בטח אל תרדפי אחריהם שיעשו זאת ושיתמודדו בעצמם עם התוצאות. כנ”ל לגבי כביסה מלוכלכת שהם זורקים בכל מקום, שימי אותה בסל והכניסי לחדרם – אל תכבסי להם אם את מרגישה שנחצו קווים אדומים ויש התעלמות מבקשות בסיסיות שלך בנושא. מלכלכים את הבית באופן מוגזם ולא נוקפים אצבע לעזור? אל תנקי אחריהם. הזמיני עזרה בתשלום על חשבון התקציב המשפחתי – מתישהו זה יפריע לבן זוגך, או שלא. הם לא עושים שיעורים, דבוקים למסכים, לא מתקלחים, ישנים עד מאוחר.. כל אלה ממש לא עניינך, אל תבזבזי שם אנרגיה. את ההתערבויות המעטות שלך בחינוך שלהם תעשי רק כשזה מגיע לידי התנהגות פוגענית ישירה כלפייך, או כלפי ילדייך – ושם תעמדי על גבולותייך כפי שהיית עושה מול כל אדם שמתנהג כך. עוד זכרי, ואני מקווה שזה יעודד אותך – ככל שיהיו בבית עוד ילדים שהם כן שלך (מנישואים קודמים, או ילדים משותפים), הילדים שלו יראו אותך מן הצד בנעלי הדמות המחנכת, וילמדו לסמוך על שיקול דעתך ומקומך החשוב בניהול העניינים בבית.
